אם יש משהו שמפחיד בדיונים על התחדשות עירונית בישראל, זה התחושה שאנחנו ממציאים את הגלגל מחדש — ולפעמים לא בצורה טובה. בניינים ישנים, קהילות מפוררות, יזמים שלא מגיעים לפריפריה, דיירים שנלחמים על הזכויות שלהם מול מערכת שמדברת בשפה אחרת. כל זה כבר קרה במקומות אחרים. וחלק מהמקומות האלה מצאו דרכים טובות יותר לטפל בזה.
האמת? התחדשות עירונית חברתית היא תחום בוגר בעולם. מדינות כמו בריטניה, הולנד, צרפת וגרמניה עוסקות בזה כבר עשרות שנים. סינגפור בנתה על זה את כל הפילוסופיה של הדיור שלה. ומדלין בקולומביה — עיר שפעם הייתה סמל לפשע ואלימות — הפכה למודל בינלאומי להתחדשות שמתחילה מהאנשים ולא מהבטון.
במדריך הזה נסייר בעולם. לא כדי לחפש "פתרון קסם" שאפשר להעתיק כמו שזה — כי אין כזה. אלא כדי להבין אילו עקרונות עובדים, אילו מלכודות חוזרות על עצמן, ומה אפשר לקחת הביתה לשכונות הוותיקות שלנו.
דיסקליימר מוקדם: כל המודלים שמוצגים כאן לקחו שנים לבנות, וחלקם נכשלו לפני שהצליחו. אל תאמינו למי שמבטיח "מהפכה בשנה". התחדשות אמיתית לוקחת 8–15 שנים — וזה בסדר, כל עוד היא בנויה נכון.
למה בכלל ללמוד מחו"ל? הרי ישראל שונה
זו טענה נפוצה, ויש בה משהו: ישראל היא מדינה קטנה עם צפיפות אוכלוסייה גבוהה, מערכת תכנון ייחודית, ופוליטיקה מקומית שונה מכל מקום אחר. אבל הבעיות עצמן — שכונות מוחלשות, בתים ישנים, קהילות שנזרקות לטובת רווח, פערים חברתיים שגדלים — הן אוניברסליות.
השאלה היא לא "האם המודל השוודי יעבוד כאן באותה צורה", אלא "אילו עקרונות מהמודל השוודי אפשר להתאים לשכונת עתיקות באשקלון או לנווה יוסף בחיפה?"
בריטניה: רג'נריישן עם פנים אנושיות — לפעמים
בריטניה היא אולי המדינה עם ההיסטוריה הארוכה ביותר בתחום ה"רג'נריישן" (regeneration) — התחדשות עירונית. מאז שנות ה-60, ואולי אף קודם, הממלכה המאוחדת ניסתה לשקם שכונות מוחלשות בליברפול, בלונדון, מנצ'סטר וגלאזגו.
המודל: מימון ציבורי + שותפות פרטית + קהילה
המודל הבריטי התפתח לאורך עשרות שנים. בשלבים המוקדמים (שנות ה-60–80), המדינה הרסה שכונות "מסוכנות" והעבירה את התושבים למגדלי דירות ציבוריות מודרניים — שרבים מהם הפכו לבעייתיים יותר מהשכונות המקוריות. זו הייתה אסטרטגיה של "הריסה ובנייה" ללא ליווי חברתי.
בשנות ה-90 וה-2000, המודל השתנה: שותפויות ציבוריות-פרטיות (PPP) שבהן המדינה השקיעה בתשתיות, יזמים בנו, והקהילות היו אמורות ליהנות מהתוצאה. התוצאה המעורבת: שכונות כמו דוקלנדס בלונדון הפכו לאזורים מצליחים, אבל רבים מהדיירים המקוריים פונו — והקהילה הישנה נמחקה.
מה שכדאי ללמוד?
- החובה לכלול "קהילה" כשותף שלישי: בריטניה למדה בדרך הקשה שבלי נציגות קהילתית אמיתית, הפרויקט משרת רק את היזמים. היום יש דרישות ל"חברי דירקטוריון מטעם הקהילה" בפרויקטים גדולים.
- תקצוב לליווי חברתי: בריטניה מקצה תקציבים מובנים ל"community engagement" — מעבר לסתם "אסיפת הסברה".
- דיור ציבורי שמלווה את ההתחדשות: לא רק מכירה ליזמים, אלא שמירה על אחוז מסוים של דירות בר השגה.
האזהרה הבריטית: אל תתנו ליזם לנהל את השיח עם הקהילה לבד. צריך גוף שלישי נייטרלי.
הולנד: שיתוף פעולה כבר משלב התכנון
הולנד היא אולי המדינה הכי מתקדמת בעולם בתחום של שיתוף פעולה בין רשויות, יזמים ותושבים. שם, התכנון העירוני הוא מקצוע מכובד מאוד, והמילה "participatie" (השתתפות) אינה סיסמא — היא חובה חוקית.
המודל: Bouwteam וקהילות תכנון
בהולנד, כשמתכננים פרויקט התחדשות בשכונה, יש מספר מרכיבים ייחודיים:
1. Wijkteam (צוות שכונתי): צוות שכולל נציגי עירייה, אנשי מקצוע, ותושבים. הצוות פוגש כל משפחה, מבין את הצרכים, ומתווה תוכנית משותפת.
2. Bouwteam (צוות בנייה שיתופי): בפרויקטים רבים, היזם, האדריכל והקבלן עובדים יחד עם נציגי תושבים כבר משלב התכנון — לא רק בשלב המכירה.
3. Woningcorporaties (חברות דיור ציבורי): בהולנד, חברות הדיור הציבורי הן גופים עצמאיים חזקים, שבעלי דירות פרטיות ודיירים ציבוריים גרים יחד באותה שכונה. זה יוצר "מיקס" חברתי אמיתי — לא רק סיסמא.
מה שכדאי ללמוד?
- תכנון משותף מוקדם: לא מספרים לתושבים מה יבנה — שואלים אותם כבר בשלבי התכנון.
- דיור ציבורי חזק: חברות דיור ציבורי עצמאיות שמנהלות נכסים וקהילות, לא רק מחלקות ממשלתיות מפוצלות.
- שקיפות מלאה: כל מסמך תכנון, כל תקציב, כל לוח זמנים — פתוח לציבור.
האזהרה ההולנדית: השתתפות לוקחת זמן. פרויקט בהולנד יכול לקחת 10–15 שנים מהתכנון ועד הביצוע — אבל התוצאה היא קהילה שתומכת בפרויקט, לא נלחמת בו.
צרפת: ANRU — כשהמדינה לוקחת אחריות
צרפת בנתה אחד המנגנונים המרשימים ביותר להתחדשות עירונית: ANRU (Agence Nationale pour la Rénovation Urbaine) — הסוכנות הלאומית להתחדשות עירונית. זה גוף ממשלתי ייעודי, עם תקציב עצום, שתפקידו לשקם שכונות מוחלשות ברחבי צרפת.
המודל: תקציב מרוכז + יעדים כמותיים + חובת שילוב
ה-ANRU עובדת בשיטה ברורה:
- תקציב מרוכז: המדינה מקצה תקציבים גדולים לכל פרויקט, עם דרישות ברורות.
- חובת שילוב (mixité sociale): בכל פרויקט חייבים לשלב בין דיור ציבורי לדיור פרטי. אין "גטאות של עניים" ואין "שכונות של עשירים" — לפחות לא בתיאוריה.
- שיפור תשתיות: לא רק בניינים, אלא גם בתי ספר, מרכזי ספורט, תחבורה ציבורית, ומרחבים ירוקים.
- ליווי ארוך טווח: ה-ANRU נשארת מעורבת שנים אחרי שהבנייה הסתיימה.
מה שכדאי ללמוד?
- גוף ממשלתי ייעודי: לא משרד שמתעסק בכל דבר, אלא סוכנות שתפקידה אחד — ויש לה את התקציב והסמכות לבצע אותו.
- חובת שילוב חברתי: לא רק לדבר על "שכונות מעורבות" — לחייב אותן בחוק.
- תשתיות לפני בניינים: אם אין בית ספר טוב, אין תחבורה, ואין גינה — הבניין החדש לא יצליח.
האזהרה הצרפתית: ה-ANRU ספגה ביקורת על כך שהיא לעתים "מייפה" שכונות מבלי לטפל בבעיות העמוקות — אבל המבנה המוסדי שלה הוא דוגמה ללקיחת אחריות ממשלתית.
גרמניה: Stadtumbau וניהול שכונתי מקצועי
גרמניה, ובמיוחד מזרח גרמניה אחרי האיחוד, התמודדה עם אתגר עצום: שכונות שלמות שנבנו בזמן הקומוניזם, עם בניינים מיושנים, תשתיות רעועות, ותושבים שהתפזרו. התשובה הייתה Stadtumbau Ost (התחדשות עירונית במזרח) — תוכנית ענקית שכללה הריסה של בניינים ריקים, שיפור של קיימים, ושימור קהילות.
המודל: Quartiersmanagement + מימון פדרלי
Quartiersmanagement (ניהול שכונתי): בכל שכונה שעוברת התחדשות ממונה "מנהל שכונתי" — איש מקצוע שתפקידו לתאם בין כל הגורמים: עירייה, יזמים, תושבים, שירותים חברתיים. הוא נמצא בשטח, מכיר כל משפחה, ומטפל בבעיות יומיומיות.
מימון פדרלי-מדינתי: הממשלה הפדרלית מימנה חלק גדול מהפרויקטים, אבל דרשה השתתפות מקומית. זה יצר שותפות אמיתית בין רמות הממשל.
מה שכדאי ללמוד?
- מנהל שכונתי מקצועי: לא "פקיד עירייה שמטפל גם בזה", אלא איש מקצוע שתפקידו ייעודי.
- הריסה סלקטיבית: לא כל הבניינים צריכים לשרוד. אם בניין ריק ומסוכן — להרוס אותו וליצור מרחב ירוק במקום.
- שימור קהילה גם כשהבניין נהרס: התושבים לא פונו לשכונה אחרת — הם קיבלו דירות חלופיות באותה שכונה או בסמוך.
האזהרה הגרמנית: גרמניה ביזבזה המון כסף על פרויקטים שלא צלחו כי לא בדקו מספיק טוב את הצרכים המקומיים. השקעה ב"מיפוי" לפני הבנייה היא קריטית.
סינגפור: המודל הכי קיצוני — והכי מרשים
סינגפור היא דוגמה קיצונית: מדינה-עיר שבה 80% מהאוכלוסייה גרה בדירות ציבוריות (HDB — Housing & Development Board). אבל הדירות האלה לא מה שאנחנו מכירים כ"דיור ציבורי": הן מודרניות, נקיות, מאובטחות, ונמצאות בשכונות מעורבות עם מרחבים ציבוריים מטופחים.
המודל: מדינה כיזם + חידוש מחזורי
HDB מחדש כל 99 שנים: הדירות בסינגפור ניתנות בחכירה של 99 שנים. כשהבניין מתיישן, ה-HDB מבצע SERS (Selective En bloc Redevelopment Scheme) — פינוי כללי של הבניין, בנייה מחדש, והחזרת הדיירים לדירות חדשות בשטח גדול יותר.
מה שמיוחד:
- הדיירים לא צריכים להילחם על זכויותיהם — הכל מוסדר מראש.
- הם מקבלים דירה חדשה, בשטח גדול יותר, עם מעלית ומפרט מודרני.
- הם משלמים מחיר סמלי על הדירה החדשה.
- התהליך כולל גם שדרוג של כל התשתיות בסביבה.
מה שכדאי ללמוד?
- חידוש מחזורי כמדיניות לאומית: לא מחכים שהבניין יתמוטט — מתכננים את החידוש מראש.
- דיור ציבורי כסטנדרט, לא כסטיגמה: כשהדיור הציבורי הוא איכותי, אנשים לא מתביישים לגור בו — הם גאים.
- תיאום מלא בין תחבורה, חינוך ודיור: השכונה החדשה כוללת הכל, מראש.
האזהרה הסינגפורית: זה דורש מדינה חזקה מאוד עם שליטה מרכזית ותקציב ענק. ישראל לא סינגפור — אבל העיקרון של "תכנון מחזורי מראש" רלוונטי לחלוטין.
קולומביה (מדלין): התחדשות שמתחילה מהאנשים הכי חלשים
מדלין, העיר השנייה בגודלה בקולומביה, הייתה עד לא מזמן אחת הערים המסוכנות בעולם. היא גם הייתה עיר של שכונות עוני על גבעות תלולות, ללא גישה למים, חשמל או תחבורה. היום היא מודל בינלאומי להתחדשות עירונית — והמפתח היה "אורבניזם חברתי" (Urbanismo Social).
המודל: מדרגות, ספריות וגנים במקום גדרות
הרעיון המרכזי של מדלין היה פשוט: במקום לבנות גדרות בין השכונות העשירות לעניות, בונים תשתיות שמחברות אותן.
- Metrocable: רכבל שמחבר שכונות העוני על הגבעות למרכז העיר — תחבורה ציבורית שמאפשרת לתושבים להגיע לעבודה.
- Bibliotecas Parque: ספריות ציבוריות מרשימות שנבנו בשכונות המוחלשות ביותר — לא רק כמבנים, אלא כמרכזי קהילה.
- Escaleras eléctricas: מדרגות נעות בשכונות תלולות — פתרון פשוט שמשנה חיים.
מה שכדאי ללמוד?
- התחדשות לא חייבת להתחיל בבנייני דירות: היא יכולה להתחיל בתחבורה, בחינוך, במרחב הציבורי.
- פתרונות זולים יכולים להיות מהפכניים: מדרגות נעות עולות פחות ממיליונים, אבל הן משנות את איכות החיים.
- אמון ציבורי נבנה מבניינים ציבוריים יפים: כשהמדינה בונה ספריה מרשימה בשכונת עוני — היא אומרת לתושבים: "אתם שווים."
האזהרה הקולומביאנית: מדלין עדיין מתמודדת עם אלימות ופערים. ההתחדשות לא פתרה הכל — אבל היא הוכיחה שאפשר להתחיל.
שוודיה: שכונות מעורבות כעקרון חוקתי
שוודיה מפורסמת במודל הרווחה שלה, אבל פחות מוכרת המחויבות שלה לשילוב חברתי בשכונות. בשוודיה, אין "שכונות עניים" ו"שכונות עשירות" באותה המידה שיש במקומות אחרים — כי המדיניות מתעקשת על מיקס.
המודל: Allmännyttan ותכנון מניע הפרדה
Allmännyttan: מערכת הדיור הציבורי השוודית שבה כ-20% מהאוכלוסייה גרה בדירות ציבוריות — אבל לא רק העניים. גם משפחות ממעמד הביניים גרות בדיור ציבורי. התוצאה: שכונות מעורבות אמיתיות.
תכנון שמונע "גטואיזציה": השלטונות המקומיים מחויבים לוודא שאין ריכוז של אוכלוסייה מוחלשת בשכונה אחת. כשבונים שכונה חדשה או מחדשים ישנה — חייבים לשלב סוגי דיור וסוגי אוכלוסייה.
מה שכדאי ללמוד?
- דיור ציבורי למעמד הביניים: כשהמעמד הביניים גר בדיור ציבורי, הוא נלחם על איכותו. זה מחזק את כל המערכת.
- תכנון שמונע הפרדה: לא מספיק לבנות דירות יפות — צריך לוודא שהשכונה לא תהפוך לגטו חדש.
מה אפשר להחיל בישראל? סינתזה מעשית
אחרי הסיור בעולם, בואו נחזור לשכונת עתיקות באשקלון, לקיבוץ גלויות באופקים, לנווה יוסף בחיפה. מה אפשר לקחת מכל זה?
| עקרון מהעולם | איך להחיל בישראל | מי אחראי |
|---|---|---|
| גוף ממשלתי ייעודי (צרפת) | הקמת סוכנות לאומית להתחדשות עירונית, עם תקציב וסמכויות משלה | ממשלה |
| מנהל שכונתי (גרמניה) | מינוי מנהל שכונתי מקצועי בכל פרויקט התחדשות — לא פקיד עירוני כללי | עירייה + ממשלה |
| תכנון משותף מוקדם (הולנד) | אסיפות תושבים משלבי התכנון, לא רק בשלב ההסברה | יזם + מינהלת חברתית |
| חידוש מחזורי (סינגפור) | תכנון לטווח ארוך של 30–50 שנה לכל שכונה — מתי יוחלף הבניין הבא | ממשלה + עירייה |
| תשתיות לפני בניינים (צרפת) | שדרוג בתי ספר, גינות, תחבורה ומרכזים קהילתיים כחלק בלתי נפרד מהפרויקט | עירייה + ממשלה |
| פתרונות זולים ומהירים (קולומביה) | מדרגות נעות, רכבלים, שבילים — פתרונות שמשנים חיים בלי מיליארדים | עירייה |
| דיור ציבורי למעמד הביניים (שוודיה) | חידוש מדיניות הדיור הציבורי כך שתפנה גם למעמד הביניים — לא רק למצוקה | ממשלה |
| שקיפות מלאה (הולנד) | כל מסמך, תקציב ולוח זמנים — פתוח לציבור באתר ייעודי | כל הגופים |
המכשול הישראלי: למה זה קשה יותר כאן?
אם כל כך ברור מה צריך לעשות — למה לא עושים? כי בישראל יש כמה מכשולים מבניים שקשה להתעלם מהם:
1. פיצול סמכויות בלתי נסבל בין משרד הבינוי והשיכון, הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, רשות מקרקעי ישראל, רשויות מקומיות, וועדות תכנון — אף אחד לא באמת אחראי. בצרפת יש ANRU אחת. אצלנו יש תחנות כוח רבות שמתחרות ומסכלות זו את זו.
2. חוסר דיור ציבורי איכותי הדיור הציבורי בישראל נתפס כסטיגמה, לא כסטנדרט. המלאי הולך וקטן, ואין בנייה חדשה. בשוודיה ובסינגפור, הדיור הציבורי הוא מקור גאווה.
3. רשויות מקומיות חלשות עיריות רבות בפריפריה חסרות כוח אדם מקצועי, תקציב, ויכולת לנהל פרויקטים מורכבים. הן תלויות בממשלה, אבל הממשלה לא תמיד מספקת.
4. תרבות של "מהר מהר" הלחץ הפוליטי לתוצאות מהירות מוביל לפרויקטים רעים. התחדשות אמיתית לוקחת 8–15 שנים. מי שמבטיח פחות — משקר או לא מבין.
❓ שאלות ותשובות
❓ למה בכלל ללמוד ממדינות אחרות? ישראל היא ייחודית.
ישראל אכן ייחודית בתרבות, בפוליטיקה ובמערכת התכנון. אבל הבעיות — שכונות מוחלשות, בתים ישנים, קהילות שנזרקות, פערים חברתיים — אוניברסליות. העקרונות שעובדים בשוודיה או בהולנד לא צריכים להיות מועתקים כמו שהם, אבל אפשר להתאים אותם. השאלה הנכונה היא לא "האם זה יעבוד כאן?" אלא "אילו עקרונות מהמודל ההולנדי מתאימים לשכונה שלי?"
❓ איזה מודל הכי מתאים לישראל?
אין "מודל אחד". השילוב הכי מתאים הוא: הגוף המרוכז של צרפת (סוכנות ייעודית עם תקציב), המנהל השכונתי של גרמניה (ליווי קבוע בשטח), תכנון השותפות ההולנדי (שיתוף תושבים מוקדם), והתשתיות הציבוריות של קולומביה (פתרונות זולים שמשנים חיים). סינגפור היא השאיפה לטווח ארוך — אבל דורשת מדינה חזקה ומרכזית בהרבה.
❓ כמה זמן לוקח ליישם מודל בינלאומי בישראל?
אם מדובר בשינוי מדיניות (כמו הקמת סוכנות ייעודית) — 5–10 שנים. אם מדובר ביישום מקומי של עקרונות (כמו מינוי מנהל שכונתי או תכנון משותף) — אפשר להתחיל כבר בפרויקטים קיימים. אבל שינוי מערכתי אמיתי לוקח זמן. אל תאמינו למי שמבטיח "מהפכה תוך שנה".
❓ האם המודל הסינגפורי יכול לעבוד בישראל?
סינגפור היא מדינה-עיר עם שליטה מרכזית חזקה ותקציב ענק. ישראל היא דמוקרטיה פדרלית יותר (במובן של אוטונומיה מוניציפלית) עם פוליטיקה מקומית עשירה. העתקה ישירה של HDB לא תעבוד. אבל העיקרון של תכנון מחזורי מראש — לדעת מתי כל בניין יוחלף — רלוונטי לחלוטין. גם העיקרון של דיור ציבורי איכותי שמושך גם מעמד ביניים — שווה השקעה.
❓ מה המודל ההולנדי מוסיף שאין בישראל?
שני דברים מרכזיים: תכנון משותף מוקדם (תושבים מעורבים כבר בשלבי התכנון, לא רק בהסברה) ודיור ציבורי עצמאי וחזק (woningcorporaties). בישראל, הדיור הציבורי הוא ממשלתי ומפוצל; בהולנד הוא עצמאי ומקצועי. גם התפיסה של "participatie" כחובה חוקית, לא כנדיבות — חסרה כאן.
❓ למה ה-ANRU הצרפתי הצליח?
כי הוא גוף מרוכז עם תקציב גדול וסמכויות ברורות. הוא לא משרד שמתעסק בכל דבר — הוא סוכנות שתפקידה אחד. בישראל, ההתחדשות העירונית מפוצלת בין משרד הבינוי, הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, רשות מקרקעי ישראל, ועדות תכנון, ורשויות מקומיות. אף אחד לא אחראי סופי.
❓ מה אפשר ללמוד ממדלין, קולומביה?
שהתחדשות לא חייבת להתחיל בבנייני דירות יוקרתיים. היא יכולה להתחיל בתחבורה ציבורית זולה (רכבל), בספריות ציבוריות מרשימות בשכונות עוני, ובמדרגות נעות שמשנות חיים. גם שבילים, גינות קהילתיות, ותאורה — פתרונות זולים יחסית — יכולים לבנות אמון ציבורי ולשנות תדמית של שכונה.
❓ האם מודלים בינלאומיים רלוונטיים גם לפריפריה?
דווקא כן. הפריפריה הישראלית סובלת מכשל שוק — היזמים לא מגיעים כי הפרויקט לא כדאי להם. מדינות כמו גרמניה וצרפת התמודדו עם אתגר דומה באזורים מוחלשים, ומצאו פתרונות של מימון ציבורי, הגדלת זכויות בנייה מבוקרת, ושילוב חובה של דיור בר השגה. המודלים האלה רלוונטיים במיוחד לפריפריה.
❓ מה העיקרון הכי חשוב שכדאי לקחת מכל המודלים האלה?
התחדשות עירונית היא לא פרויקט בניין — היא פרויקט חברתי. כל המודלים המוצלחים בעולם מתחילים מהאנשים, לא מהבטון. הם משקיעים בליווי קהילתי, בשקיפות, בבניית אמון — ורק אז בבניינים. המודלים שנכשלו (כמו הריסת שכונות בבריטניה של שנות ה-60) נכשלו כי הם התעלמו מהאנשים.
❓ איך אפשר לקדם שינוי מדיניות בישראל בהשראת המודלים האלה?
שלב אחד בכל פעם. לחץ על חברי כנסת ועיריות להקים סוכניות ייעודיות להתחדשות עירונית. דרישה מיזמים לכלול רכיב חברתי מובנה כתנאי לקבלת זכויות בנייה. תמיכה בדיור ציבורי איכותי שיפנה גם למעמד הביניים. והכי חשוב — לחץ קהילתי שידרוש ליווי חברתי מקצועי בכל פרויקט.
❓ האם יש מקום שבו כל המודלים האלה נכשלו?
בהחלט. בריטניה של שנות ה-60 הרסה שכונות והקימה מגדלים שהפכו למוקדי פשיעה. צרפת בנתה "שכונות חדשות" שהפכו לגטאות. גרמניה בזבזה מיליארדים על פרויקטים שלא צלחו כי לא הקשיבו לתושבים. הלקח: אין קיצורי דרך. גם המודל הכי טוב ייכשל אם מתעלמים מהקהילה.
🏁 סיכום: העולם כבר ניסה — בואו נלמוד מהטעויות
התחדשות עירונית חברתית אינה המצאה ישראלית, וגם לא המצאה של מנוף. זה תחום בוגר, עם עשרות שנים של ניסיון ברחבי העולם. חלק מהניסיון הזה מרשים — וחלקו כואב. המדינות שהצליחו למדו משגיאותיהן. אלו שנכשלו — נכשלו כי חשבו שהבטון חשוב יותר מהאנשים.
המסר המרכזי מכל המודלים הבינלאומיים הוא פשוט: התחדשות אמיתית מתחילה בקהילה, נבנית באמון, ומסתיימת בבניינים — לא להפך. זה לוקח זמן. זה לוקח כסף. זה לוקח סבלנות. אבל התוצאה היא שכונות שבהן אנשים רוצים לגור — לא רק בניינים שבהם אנשים נאלצים לגור.
ישראל יכולה להיות מובילה בתחום הזה. יש לנו קהילות חזקות, רוח יזמית, ויכולת ביצוע. מה שחסר הוא המסגרת המוסדית: גוף מרוכז, תקציב ייעודי, ותפיסה שמבינה שהתחדשות עירונית היא פרויקט של עשור — לא של שנתיים.